זנגי (במקורות הערביים: زِنْكِي)
- אביו אַק-סוּנְקוּר היה ממלוכ של הסלטאן הסלג'וקי מַלִכּ-שַאה, ומושל מטעמו בחַלַבּ עד 1094.
- זֵנְגִי עצמו התמנה ע"י הסלטאן להיות אַתַאבֵכּ (אפוטרופוס של נסיך סלג'וקי באותה תקופה) ומושל מוּצְל בשנת 1127.
- הוא נלחם בכל החזיתות ("בריון"): נגד מוסלמים, צלבנים וארמנים, זאת כחלק ממאבקיו הפוליטיים. כשניסה להשתלט על דמשק מנהיגי דמשק פנו להגנה בקרב הצלבנים – אנשי דמשק ואנשי הממלכה הצלבנית מתאחדים יחדיו כדי לכבוש את הבניאס מידיו של זנגי. מוסלמים עדיין משתפים פעולה עם צלבנים נגד מוסלמים אחרים.
- בשנת 1128 השתלט על על חַלַבּ, דבר שהציב אותו בעמדת חיכוך עם הצלבנים ובשליטה על חבל ארץ גדול עם חקלאות עשירה למדי. זֵנְגִי ניצל את משאביו הרבים למאמצי איחוד מדינות האסלאם.
- ב-1144 כבש זנגי את אֶדֵסה (אוּרפַה) מידי הצלבנים, וכך הפך למגַ'אהִד הגדול – זוהי הפעם הראשונה בה נכבשת עיר צלבנית גדולה ע"י המוסלמים, הוא זוכה לטריטוריה רחבה מידי הצלבנים וזוכה בתהילה.
- זנגי נרצח בשנת 1146, ובנו נור אל-דין ירש אותו וממשיך את מסורתו של אביו, ואף מגיע להישגים גדולים יותר.
נור אל-דין מחמוּד
- עלה לשלטון עם מות אביו זֶנְגִי בשנת 1146.
- מתחילת שלטונו שילב נור אל-דין את שני המוטיבים הפוליטיים בהם החל אביו: הג'האד, והחתירה לאיחוד הפוליטי. נור אל-דין ככל הנראה האמין באמת באידיאולוגיה שלו, אבל בין כה וכה אידיאולוגיה זו הקנתה לו כוח פוליטי ולגיטימציה רבים.
- [מסע הצלב השני: 1148 ; כיבוש אשקלון ע"י הפרנקים ב-1153]
- טיפח את מוסד העֻלַמַא ובנה מדרסות רבות – דבר שביטא היטב את האידאולוגיה שלו ותרם ללגיטימציה שלו (מחזק את מעמדו כ"לוחם ג'האדי-סוני).
- ב-1154 השתלט נור אל-דין על דמשק – איחוד מוסלמי של סוריה, שעתה עמדה כולה מאוחדת – החזית והעורף הכלכלי של הגז'ירה – כנגד הצלבנים.
- בשנת 1160 שיגר נור אל-דין שלושה חילות משלוח למצרים, בעקבות הזמנת גורמים פאטמים, בכדי לעזור לשלטון הפַאטִמי להתגבר על חוסר היציבות ששרר בה אז ולמנוע כיבוש צלבני (שנקראו לסייע ע"י גורמים מצריים יריבים). בראשות הכוח הצבאי עמד שִרְכּוּה, קצין כורדי, ואליו נלוו אחיינו צלאח אל-דין, קצין בשרותו.
- נור אל-דין נפטר בשנת 1174.
- חשיבות מעשיו:
- איחוד סופי של סוריה ואל-ג'זירה
- התחזקות מעמדו בעקבות התמיכה בסונים ובעלמאא'
מצרים הפאטמית
במצרים היו באותה תקופה הידרדרות פוליטית וסכסוכים פנימיים בחצר. הח'ליף הפאטמי כבר מזמן הפך לבובה, והסמכות האמיתית הייתה בידי פקידים ומפקדים צבאיים (כמו בדר אלג'מאלי)
אישים וסיעות בחצר, תוך כדי סכסוכים, היו מוכנים לפנות לפרנקים כדי לקבל סיוע בסכסוכים הפנימיים, ואחרים לנור אל-דין.
realpolitik – "הפוליטיקה של הכוח" ולא של אידיאלים.
כורדים
דיברו שפה שדומה לפרסית וארמית (בקרב היהודים). הכורדים המוסלמים היו ידועים מאד כחיילים אמיצים, דבר שמאפיין את תושבי הערים. הם הצטיינו גם כן כפרשים.
חילות המשלוח של נור אל-דין למצרים
מפקדם היה שִרְכּוּה, אחיו של איוּבּ (אביו של צלאח אל-דין, השניים באו מ'תכרית' בעראק). הוא היה כורדי – עם זה מילא תפקיד חשוב בצבאותיו של נור אל-דין.
בין השנים 1164 ל-1169 נשלחו שלוש פעמים חילות משלוח למצרים בכדי לסכל את ניסיונות הפרנקים להתערב במצרים ולהתבסס בה. בשנת 1169 הם עשו יותר מכך – חילות המשלוח נשארו שם, כבשו את מצרים והשתלטו עליה. שִרְכּוּה הפך לוזיר הפאטמי – תפקיד שהיה מעורב בו גם הפיקוד על הצבא. בעצם הפך שִרְכּוּה ל"משרת של שני אדונים" – הוא היה סוני (בניגוד לפאטמים השיעים) ונותר נאמן לנור אל-דין, ושירת את הח'ליף הפאטמי.
שִרְכּוּה מת מספר שבועות לאחר הכיבוש ב-1169, ואחיינו צלאח אל-דין מתמנה במקומו להיות מפקד הצבא. לאחר שנתיים, ב-1171, מת הח'ליף הפאטמי האחרון (חיסול המדינה הפאטמית, חיסול פקידים וכד') וצלאח אל-דין נהיה לח'ליף – מצרים חוזרת לחיק האסלאם הסוני. עם זאת, היו גורמים בצבא הפאטמי שהתנגדו להשתלטותו של צלאח אל-דין על מצרים – אך זה האחרון דיכא את המרידות בקשיחות ובנחישות. צלאח אל-דין נקט בצעד הסימבולי של הפיכת אל-אַזְהַר – המדרסה השיעית הגדולה בקהיר – למדרסה סונית, תפקיד עליו תשמור עד ימינו.
ב-1174 מת נור אל-דין; החל מ-1174 ואילך: צלאח אל-דין משתלט על סוריה המוסלמית ואל-ג'זירה (על חשבון הזנגים ונסיכים מוסלמיים אחרים)
שיקום הח'ליפות ע"י הח'ליף אל-נאצר, 1225-1180.
צלאח אל-דין (יוּסֻף בן אַיוּב)
ב-1171 צלאח אל-דין הביא לסיום השלטון הפאטמי במצרים, החל לבנות מדרסות ולהכשיר עֻלַמַאא סונים במצרים, פיתח קרקעות והגדיל את הצבא. דבר זה הוביל למתח בינו לבין נור אל-דין. ב-1173 יצא נור אל-דין בראשות צבא למצרים, אך נפטר בדרך – ב-1174. עם מות נור אל-דין החל עשור של לחימה – כיבושו של צלאח אל-דין את סוריה והג'זירה על חשבון הזנגים ונסיכים מוסלמיים אחרים. בסופו של דבר הצליח לאחד את ארצות האסלאם נגד הצלבנים.
צלאח אל-דין לא נחשב למצביא מבריק במיוחד עד 1187 – קרב קרני חטין וכיבוש ירושלים. עד אז הוא לא נלחם רבות בצלבנים אלא הקדיש את משאביו לאיחוד המדינות המוסלמיות, אך דיבורים שהחלו לרווח על כך שהוא רק מדבר על ג'יהאד ולא מיישמו, וכן רצונו בלגיטימציה ציבורית, הניעו את צלאח אל-דין לצאת ולהילחם בצלבנים.
צאצאיו שולטים עד 1260-1250, ולצלאח אלדין היה שם, מוניטין, והיה אפוא למיתוס.
בקרב החוקרים כיום (גיב ואהרנקרויץ), יש ויכוח לגבי אישיותו של צלאח אל-דין: האם הוא היה אידיאליסט טהור כפי שמתארת אותו המסורת המוסלמית, או אופורטוניסט פרגמאטי שניצל את רעיונות הג'יהאד ואיחוד המדינות המוסלמיות לטובת השגת יעדים פוליטיים ומימוש שאיפות אישיות.
במסע הצלב השני נעשה נסיון (שנכשל) לכבוש את דמשק. בעקבות זאת הזמינו תושבי העיר – שעד אז היתה בעלת-ברית לצלבנים – את נור אל-דין לקחת את העיר תחת שלטונו ולהגן עליה.
הפוסט הצלבנים מחפשים דרכים אחרות להגדיל את משאביהם: מכאן נובעת הפלישה למצרים הופיע לראשונה ב-פורטל תיירות ואיכות חיים.