מסעי הצלב והישות הצלבנית

מסעות הצלב היו מעין פרומו לקולוניאליזם האירופאי במאה ה-19-20 – הצלבנים דברו ניבים של צרפתית עתיקה, כונו פראנקים – והיוו עילה ללגיטימציה של הקולוניאליזם

מסעי הצלב היו פרדוקס:

הצלחות הסלג'וקים באנטוליה וסוריה (כולל בא"י וכיבוש ירושלים), והשמועות על ההרס שיצרו (שלא ברור כמה היה באמת) ואכזריותם היוו סיבה מסייעת להתארגנות מסע הצלב הראשון – ניסיון להציל את ירושלים מידיהם של התורכים.

יחד עם זאת, כאשר באו הצלבנים (=פרנקים) לאזור הם מצאו מדינה סלג'וקית מפוררת ומפולגת במערב, תוהו ובוהו פוליטי (בין התורכים לפַאטִמים, בין התורכים לבין עצמם), שלא הייתה מסוגלת להתמודד בצורה יעילה עם הפולשים.

בעצם, בזמן שעבר מאז כיבוש א"י ועד הגעת הצלבנים התפרקה המדינה הסלג'וקית.

הפילוג במחנה המוסלמי היה אחד הגורמים העיקריים שהשפיעו על ההצלחה הפרנקית לכבוש ולהתבסס בחוף הסורי ובארץ ישראל.

הסיבות להתארגנות מסע הצלב הראשון

לעתים היו התרחשויות שהתרחשו רחוק מהמזרח התיכון אך היו ברות השפעה על האיזור שלו.

• גידול אוכלוסייה ושגשוג באירופה; פיתוח תשתיות ותחבורה.
• תחייה דתית; רפורמות בכנסייה; Truce of God – "שביתת הנשק של אלוהים" (הפסקת האלימות בין הנוצרים בחסות הכנסייה, וחיפוש מטרה אחרת למימוש האתוס המלחמתי של האבירים).
• התפתחות של רעיון "מלחמת הקודש" (הופיע לראשונה בכיבוש-מחדש של ספרד מידי המוסלמים; עד אז היה מושג האלימות בשם האלוהים זר לכנסייה, כדת שבאופן היסטורי היתה מופרדת מהמדינה).
• אווירה של מתח דתי ותחושה שהאפוקליפסה מתקרבת (בעקבות אלף השנים לצליבת ישו – 1034).
• התגברות הצליינות לירושלים – הכנסת ירושלים לתודעה הנוצרית, ודיווחי הצליינים על כך שמתנכלים להם.
• התגרות של התורכים (כיבוש אנטוליה וארץ-ישראל גרמו לתחושה באירופה שישנה סכנה לנוצרים ולצליינים באנטוליה ובא"י).
• סיוע לכנסיות המזרח (הקיסר הביזנטי Alexiux Comnenus ביקש עזרה על רקע כיבוש אנטוליה והפחד של הביזנטים מהתורכים, וקיבל יותר ממה שביקש).
• רצונו של האפיפיור לאחד את הכנסיות – המערבית עם המזרחית, דבר שבסופו של דבר לא יוצא לפועל.
• הסכסוך בין האפיפיור לבין הקיסר בגרמניה – כל אחד מהם רצה להראות בדרך נוספת כיצד הוא דואג למאמינים ומגן על הדת (ע"י מלחמה בכופרים).

באותה תקופה הייתה פריחה דתית, בעיקר בצפון-מערב אירופה (צרפת, הולנד), שהשתלבה בגידול אוכלוסין, התפתחות המסחר היבשתי ובעיקר הימי (עליית הערים האיטלקיות).

ההיררכיה הכנסייתית התארגנה והתחזקה, וניסתה להשתלט על עוד מוסדות.

חשוב לציין כי מסעי הצלב לא היו מלחמה כוללת בין הנצרות לאסלאם, אלא מלחמה בין קבוצה גדולה של מוסלמים לבין קבוצה גדולה של נוצרים (לא כל הנוצרים נלחמו בכל המוסלמים).

פראוור מדבר על המשיכה אל "קסם המזרח והלבנט", הקסם הדתי של ירושלים, בית לחם ומקומות נוספים קדושים לנצרות. כמו כן, הרצון של הדור הצעיר לבנות את עתידו ולהתבסס כלכלית, להשיג אמצעים כמו שטחים המחכים להיכבש על פי תפיסתם. ניתן לסכם כי הגורמים הדתיים והכנסייתיים היו העיקר, אך לא ניתן להתעלם מכך שיש שילוב של רצונות גשמיים וארציים עם שאיפות דתיות.

התחלת מסעות הצלב

ועדת הכנסיה בקלרמונט (Clermont) בנובמבר 1095, בה אורבאן ה-2 (Urban II) דיבר על הצורך בשחרור ארץ הקודש מהכופרים המוסלמים. האפיפיור הבטיח מחילת עוונות למי שייקח חלק במסע. ככל הנראה אוּרְבַּן לא ציפה ליותר מחיל מסודר של אבירים שיענו לקריאתו – ולא להיענות האדירה שקרתה חצי שנה לאחר מכן, באביב 1096, עת המוני פשוטי העם התארגנו ויצאו מזרחה, יחד עם חלק מהאצולה, האבירים והכמורה הנמוכה – People’s Crusade – "מסע הצלב העממי" ("מסע האיכרים"). בדרך הם זורעים הרס רב: רצח של קהילות יהודיות באזור הריין, שוד וביזה של כפרים בדרך לקונסטנטינופול. עם הגעתם לכושתא מעביר אותם הקיסר מעבר למיצרים, שם הם מושמדים ע"י כוחות הסלג'וקים, והשורדים ברחו.

קבוצה שנייה, וחשובה יותר, יצאה בסוף 1096 ומנתה מחנות מסודרים של אבירים ואצילים. באביב 1097 הם החלו להגיע לקונסטנטינופול, עברו לאנטוליה והביסו את ה"סלג'וקים של רוּם". באוקטובר 1097 הגיעו לאנטיוכיה, וביוני 1098 – לאחר מצור ארוך וקשה – כבשו את העיר. הצבא המוסלמי שלח תגבורת ממוצול, אשר הגיעה ימים ספורים לאחר כיבוש אנטיוכיה – ונוצחה ע"י הצלבנים המותשים.

במקביל, חצתה קבוצה של פרנקים את הפרת וכבשה את אֶדֵסַה (Edessa, אוּרְפַה, אל-רֻהַא), שם הוקמה "רוזנות" פרנקית – המושבה האירופאית הראשונה, אשר שרדה עד 1144.

כיבושיהם של הצלבנים יישארו מרוכזים באזור החוף – לב הארץ נשאר תחת שליטת שליטים מוסלמים. באותו זמן, המשיכו המוסלמים לריב בינם לבין עצמם – בין הפַאטִמים במצרים והסלג'וקים במזרח. היריבות היתה כה חריפה, שבמצור על אנטיוכיה סייעו הפאטמים לצלבנים.

הצלבנים התבססו באנטיוכיה, והתדרדרו למחלוקות וריבים פנימיים. האצולה ביקשה להישאר באנטיוכיה ולחלק את האדמות שכבר נכבשו, אך "פשוטי העם" מחו בחריפות (איימו לשרוף את אנטיוכיה) והמסע המשיך דרומה לירושלים – תחילת 1099. באמצע יוני של אותה שנה הגיעו הצלבנים לירושלים, וב-15 ליולי כבשו אותה.

המשך דרכם של הצלבנים

• תחילת 1099 – מדרימים מצפון סוריה – יפו ורמלה נכנעות ללא קרב.

הפוסט מסעי הצלב והישות הצלבנית הופיע לראשונה ב-פורטל תיירות ואיכות חיים.